פסק-דין בתיק ב"ל 21439-05-13

1.     התובעת הינה גרושה ולה ילדה אוטיסטית, ילידת שנת 1993.

2.     בתחילת ההליכים בתביעה דנן, התעורר קושי להבין מהי עילת התביעה, שכן התובעת העלתה טענות באפיקים שונים, ובסופו של דבר, לאחר דיון שהתקיים ביום 3.7.13, נדרשה התובעת להמציא את החלטות הנתבע עליהן היא מערערת ונקבע דיון נוסף בעניינה ליום 1.9.13.

3.     בהתאם לאותה החלטה, הודיעה התובעת ביום 31.7.13 כי היא מערערת על סכום קצבת הנכות/השלמת הכנסה שהועברה לביתה. התובעת לא צירפה להודעתה את ההחלטה שהיא מערערת עליה. ביום 29.8.13 הגיב הנתבע להודעת התובעת.

4.     בדיון שהתקיים ביום 1.9.13, חזרה התובעת והבהירה כי עילת התביעה מעוגנת אך ורק בהודעתה מיום 31.7.13 (עמ' 9, ש' 3).

5.     לפיכך - המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם זכאית ביתה של התובעת ל השלמת הכנסה וזאת מעבר לקצבת הנכות הכללית שהיא מקבלת.

טענות הצדדים

6.     אין מחלוקת כי בהתאם לתוספת הראשונה לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 (להלן גם - החוק),  זכאית ביתה של התובעת להבטחת הכנסה אף שטרם מלאו לה 25 שנים.

7.     כאמור, המחלוקת בין הצדדים נעוצה רק בשאלה מהו סכום גמלת הבטחת הכנסה המגיע לביתה של התובעת, וכתוצאה מכך - האם נוכח קצבת הנכות הכללית שהיא מקבלת, היא זכאית להשלמת הכנסה:

לטענת התובעת, זכאית ביתה לגמלה בשיעור 33% מהשכר הממוצע במשק וזאת בהסתמך על תקנה 9(ב)(1) לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב-1982.

לטענת הנתבע, התקנה עליה מסתמכת התובעת אינה חלה על ביתה, ואת סכום הזכאות יש לקבוע בהתאם לזכאות שנקבעה ליחיד שטרם הגיע לגיל 55 בהתאם לתוספת השנייה לחוק הבטחת הכנסה.

דיון והכרעה

8.     הזכאות להבטחת הכנסה, ככלל, הינה לתושב ישראל שמלאו לו 25 שנים ואשר עומד בתנאי הזכאות שנקבעו בחוק (סע' 2).

בהתאם לתוספת הראשונה לחוק קיימים חריגים לכלל האמור - דהיינו תושבים שטרם מלאו להם 25 שנים ואף על פי כן זכאים לקצבת הבטחת הכנסה. ביתה של התובעת הינה, כאמור, בקבוצת זכאות זו.

9.     שיעור הזכאות להבטחת הכנסה נקבע בסע' 5 לחוק, אשר מפנה לטבלה המפורטת בתוספת השנייה.

לטענת התובעת סע' 5 לחוק כלל אינו חל עליה, שכן הוא פותח במילים "הגמלה לזכאי שאין לו הכנסה..." ואילו לביתה יש הכנסה - קצבת נכות (עמ' 10, ש' 7). עיון בסע' 5(ב) לחוק מלמד כי אין בסיס לטענת התובעת: בעוד שבסע' (א) התייחס המחוקק למלוא הגמלה, מקום בו לזכאי אין הכנסה כלל, הרי שבסע' (ב) התייחס המחוקק להשלמת הגמלה, מקום בו לזכאי קיימת הכנסה כלשהי. מכוח סעיף זה, זכאית התובעת להשלמת ההכנסה שהיא תובעת, דהיינו להפרש שבין קצבת הנכות שהיא מקבלת לבין סכום הזכאות להבטחת הכנסה, ככל שהפרש כאמור קיים כלל. לפיכך, שיעור הגמלה לו זכאית ביתה של התובעת נקבע בהתאם לסע' 5(א)(2)(א)  - ובהתאם לטור ב' לתוספת השנייה, לגיל ביתה של התובעת והרכבה המשפחתי (יחיד), הרי היא זכאית להבטחת הכנסה בשיעור 20% מהסכום הבסיסי, כהגדרתו בחוק.

10.סעיף 7 לחוק הבטחת הכנסה קובע את סמכותו של השר להתקין תקנות למקרים פרטניים ואולם אין התובעת יכולה להיבנות מהתקנות שהותקנו מכוחו (תקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב-1982), שכן סע' 7 (ג) לחוק קובע מפורשות שהוא אינו חל על זכאי שמשתלמת לו גמלה לפי פסקה5(א)(2)(א), דהיינו גמלה המשתלמת למי שטרם מלאו לו 55 ואינו מקבל את הקצבאות המפורטות בסע' 5(א)(1) - וזהו, כאמור לעיל, בדיוק הסעיף לפיו נקבעת הגמלה הנדונה של ביתה של התובעת.

11.בשולי טענותיה בפנינו טענה התובעת כי ביתה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה בנוסף לקצבת הנכות (עמ' 10, ש' 30). נוכח טענה זו מצאנו לחזור ולהדגיש כי אמנם צודקת התובעת ביחס לזכאות העקרונית ואולם בהתאם לסע' 5(ב) לחוק, ומאחר וקצבת הנכות הכללית שמקבלת ביתה של התובעת, הינה בגדר הכנסה, לפי סע' 9(א)(1) לחוק, הרי שסכום קצבת הנכות יופחת מסכום הזכאות להבטחת הכנסה ורק ככל שנותר הפרש, הוא ישולם לביתה, כהשלמת הכנסה. במקרה הנדון, כאמור לעיל, לא הוכח כי מתקיים הפרש המקנה לביתה של התובעת זכות להשלמת הכנסה.

סוף דבר

12.על יסוד האמור לעיל, נקבע בזאת כי לא הוכח שנפל פגם בהחלטת הנתבע לקבוע את גמלת הבטחת ההכנסה לה זכאית ביתה של התובעת, בהתאם לטור ב' לתוספת השניה לחוק הבטחת הכנסה ועל כן, נוכח קצבת הנכות שהיא מקבלת, אין היא זכאית להשלמת הכנסה.